הוצאת לעז

הוצאת לעז ודיבה על גדולי ישראל

האר”י ז”ל ותלמידיו הם לא רק אימצו את פולחן הקברים בעם ישראל אלא אף דמיינו את עצמם ממשיכי דרכם של התנאים כגלגול נשמות שלהם, אבל את גדולי התורה באמת ביזו והשפילו.

בוא וראה איך שיבח רבי חיים ויטאל את עצמו בספרו שער הגלגולים הקדמה לח: “גם אמר לי (האר”י ז”ל), שהיתה נשמתי למעלה מכמה מלאכי רום, גדולה בתכלית המעלה, ושהייתי יכול לעלות ע”י נשמתי על ידי מעשי, למעלה מרקיע ערבות”. וממשיך שם ואומר: “גם אמר לי, שבהיותי בן י”ג שנה, נתעבר בי נפש דר’ אלעזר בן ערך תלמיד ריב”ז, ואח”כ בהיותי בן עשרים שנה, נתעבר בי נפש דר’ אלעזר בן שמוע, תלמידו של ר’ עקיבא, כי להיותו אחד מעשרה הרוגי מלכות, מעלתו גדולה מר’ אלעזר בן ערך. ושעתה בשנת השל”א ליצירה, שאני בן כ”ט שנים ללידתי, היה בי רוח של ר’ עקיבא ע”ה, מרחפת ומחופפת עלי להתעבר בי בעה”י, מזה נראה כי נפשו מגולגלת בי עם נפשי”. ועוד אמר שם בהמשך: “והנה נפשי שלי אני הצעיר חיים, היא מזה העקב הנזכר של פרצוף כתף שמאלי של אדם הראשון”.

בספרים שבחי האר”י וספר החזיונות ישנם אינספור סיפורים כזבים ומופרזים על כביכול גדולתו של האר”י ז”ל, אשר אכן אין להם שום אימות והכרה, שם מובא גם שהאר”י ז”ל הכריז על עצמו שהוא משיח, נדבר על זה בפרק הבא. באחת ההקדמות בספר עץ החיים מתאר רבי חיים ויטאל את האר”י ז”ל כך: “לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו, כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות על כל דבר ודבר כמה פנים בפרד”ס, ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים, בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים. והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים. ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו. והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן. והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה. וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה”ר. והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה’ ואהבת ה’, ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו. וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע. וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו. ועיני ראו ולא זר. וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד”.

איזה שקר וכזב! כל גדולי התורה: נביאים, שופטים, מלכים וחכמים, וכתר בראשם משה רבנו נראים אפסיים לעומתו, להבדיל.

אבל את גדולי התורה באמת, האר”י ז”ל ותלמידו רבי חיים ויטאל ביזו והשפילו כחפץ לבם, הנה מספר קטן של הדוגמאות.

1. רבי משה קורדובירו ורבי אליהו די וידאש זצ”ל.

בספרים שער הפסוקים פ’ חיי שרה ובליקוטי תורה פ’ חיי שרה רבי חיים ויטאל כותב על רבי משה קורדובירו ותלמידו רבי אליהו די וידאש: “הרמ”ק ור”א די וידאש היו משורש אליעזר עבד אברהם (עבד כנעני)“.

ובספר החזיונות מסופר על רבי משה קורדובירו שכביכול נגלה לפני האר”י ז”ל אחרי מותו והודה על שלומד את תורתו: “ר”ח חשוון אחר ג’ חדשים שנפטר מורי ז”ל ראיתי בחלום להרמ״ק ז”ל בפתח חברת ת”ח שבצפת והשבעתיו שיגיד לי האמת בענין אופן לימוד חכמת הקבלה בעולם הנשמות אם הוא על פי דרכו או על פי דרך מורי ז”ל. ויאמר לי השני דרכים אמת אמנם דרכי הוא על פי הפשט למתחילים בחכמת הקבלה ודרך רבך היא פנימות ועקרית וגם אני עתה למעלה איני לומד אלא בדרך רבך. אמרתי לו אם כן למה נסתלק מן העולם? ויאמר לי לפי שלא מצא בזה העולם אפילו צדיק אחד שלם כרצונו, ואלו מצא צדיק אחד שלם כרצונו לא היה נסתלק”.

נזכירכם שהרב משה קורדובירו זצ”ל היה גדול המקובלים בעולם ואחד מגדולי הרבנים בצפת, תלמידו של מהר”י קארו בעל שולחן ערוך.

כל הדברים הנ”ל המסופרים עליו הם שקר וכזב, יש לזה שתי הוכחות: א – כי בדור ההוא היו צדיקים וחסידים גדולים ומופלאים עד כדי כך שעמדו לחדש את הסמיכה בישראל, אלא שהם התנגדו לדברי האר”י ז”ל, ב – הרמ”ק כתב בספרו אור יקר בתיקונים כרך ג עמ’ רד על חבורת האר”י ז”ל ותורתו הפך הגמור: “אסור לגלות סתרי תורה לגוי וכו’ ח”ו שלא להכניס צלם בהיכל הפנימי, שלא לטמא ההיכל וינסך לון לע”ז, כמו שהחריבו השועלים כרם ה’ צבאות ברית ה’ עתה בארץ איטליה… וארון ברית ה’ החכמה בעצמה הסתירה עצמה, וברוך מי שזיכנו שלא הם ולא הגויים יודעים בין ימינם ושמאלם אלא כבהמות נדמו, שסוף סוף אינם נכנסים אל התוך אלא צפצופי עופות”.

נזכירכם גם שרבי אליהו די וידאש היה מגדולי המקובלים ורבנים בצפת, בשנת שכ”ו מונה לראש רבני חברון, בעל ספר ראשית חכמה המופלא.

בשקר הזה של שייכות רוחניותם של הרמ”ק וראד”ו לעבד כנעני, רבי חיים ויטאל כיוון לבזות ולהשפיל את הענקים כי הפריעו לו ביותר משום ידיעתם העצומה בתורת הסוד והנגלה.

2. רבי יעקב אבולעפיה זצ”ל.

בספר שבחי האר”י מסופר מעשה ברבי יעקב אבולעפיה: “וראה (רבי יעקב) שנהפך החורש לשור והשור נעשה אדם ואסרו בעול והתחיל להכותו, וכן על זה הדרך היו עושים. ונבהל החכם ולא היה לו מקום לברוח שאינו יודע הדרך והיה בצער גדול כי לא נעשתה מחשבתו. וכשבא השמש נעשו שלשתם בני אדם ונתנו קולם בבכי ודיברו עמו וא״ל ברוך הבא, כבודך מצפת א״ל הן, א״ל הרב אשכנזי יושב בצפת א״ל הן, אז נפלו לפני רגליו ובכו וגם החכם בכה עמהם ויאמרו לו ראה כבודך בצערנו ויאמר כן א״ל למען ה׳ רחם עלינו שבני ישראל אנו, וכשתלך לצפת תכף לך לפני הרב (האר”י ז”ל) ונפול לפניו שיתקן אותנו שאין אנו יכולין עוד לסבול הצרות, ויאמר החכם כן אעשה, והשביעוהו שבועה חמורה שכל תיקון שיאמר לו הרב שיעשהו ואז לקחוהו  ונתנוהו בשיירא כהרף עין, ותשב רוחו אליו”.

בספר החזיונות של רבי חיים ויטאל ישנם כמה קטעים בהם הוא מתאר את רבי יעקב אבולעפיה כאחד המתנגדים הגדולים שלו, שם משפיל ומבזה אותו בסיפוריו. מהם: במעשה ה’דיבוק שנכנסה בנערה’, הרוח מאשימה את רבי יעקב שמזלזל בחיים ויטאל ‘שמתלוצץ עליו ומהביל דבריו’, ושרבי יעקב ובני משפחתו עוברים עבירות. גם כתב שם רבי חיים ויטאל עוד כי תפילת הקהל בבית הכנסת לא תתקבל כי בשמים החרימו את רבי יעקב מחמת התנגדותו רעה כלפיו. גם כתב שם עוד שרבי יעקב כביכול מואשם בקרבה לדת המוסלמים. גם כתב שם עוד שמשתתפים גדולי חכמי ישראל וביניהם רבי יעקב המושפל על ידי האר”י שהילבישו לרבי יעקב לבוש קצר המגיע עד חלציו, דבר המלמד על חסרונו של הרב.

נזכירכם שהרב יעקב אבולעפיה זצ”ל היה רבה ואב בית דין של דמשק, וכשעלה לישראל נעשה אחד מגדולי הרבנים של צפת, והיה נחשב אז אחד מגדולי הרבנים בעולם.

הרי ברור שכל הדברים הנאמרים כאן הם סתם עלילה. יש הוכחה פשוטה שדברים שבספר שבחי הארי ובספר החזיונות הם שקר וכזב והיא שהרב יעקב אבולעפיה לא האמין במעשה הניסים המסופרים על האר”י ז”ל, התנגד ותקף בחריפות את תורתו של האר”י ז”ל.

3. רבי משה גאלנטי זצ”ל.

בספר שבחי האר”י מסופר על רבי משה גאלנטי שכביכול התחנן לפני האר”י ז”ל שיתן תיקון לנשמתו: “ביאתי לפניך היא שתתן תיקון לנשמתי, אמר לו הרב (האר”י ז”ל) מה אני ומה חיי שאתן תיקון למעכ״ת בחיי דמר יניחני. אמר לו וכי איני יודע להשביעך בשם המפורש שתגיד לי כל מה שאתה דואה במצחי, לכן אחלה פניך שתגיד לי קודם שאתכעם. אז ראה הרב (האר”י ז”ל) בפניו ואמר לו: ספק גזל יש ביד מר, וכשמוע הגאון כך הלך לביתו ויפשוט בגדיו וילבש שק ואפר וישב על הארץ ויתן קולו בבכי גדול לאמר אנה אוליך את חרפתי אחר שאני דיין בצפת ויהא בידי ספק גזל ובכה עד שלא נשאר בו כח עוד לבכות וכל בני ביתו ראו ויתמהו, ואז שאל מעט מים להשיב רוחו אליו וצוד”.

נזכירכם שהרב משה בר’ מרדכי גאלנטי זצ”ל היה הרב הראשי של צפת, היה מגדולי ההוראה של אז, תלמידו של רבי יוסף קארו.

כאן רואים היטב את הנסיון העלוב לרומם, להפליא ולהלל את האר”י ז”ל מצד אחד, ולהפשיל ולבזות את הרב משה גאלנטי זצ”ל מצד שני, כמו גם שאר גדולי ישראל אשר חלקם הבאתי לעיל. וזה לסיבה שהרב משה גאלנטי לא האמין במעשה הניסים המסופרים על האר”י ז”ל (ולאחר זמן נכדו הרב משה בר׳ יהונתן גאלנטי, שהיה ראש רבני ירושלים, תקף והחרים את החסיד הגדול של תורת האר”י ז”ל משיח שקר שבתאי צבי).

4. רבי משה אלשיך זצ”ל.

בספר שער הגלגולים הקדמה לח רבי חיים ויטאל מביא מעשה משפיל ומביש ברבי משה אלשיך, ועוד שקורא לו רבו: “בא לפני מורי מהר”ם אלשיך נר”ו, דין אחד של אשת איש, והיינו נושאים ונותנים יחד בדין זה, ואמרתי לו שדעתי נוטה להתירה, ואמר גם הוא שלזה דעתו נוטה, והתירה. ויען אשר לא עיינתי היטב בדין ההוא טעיתי בו, וא”ל כי לא נזדמן אז הדין ההוא לפני, אלא לתקן עוון ההוא, ואז אלולי שעיינתי בו, לא הייתי טועה, והייתי מתקן מה שעבר, ושע”כ עתיד לחזור ולבא דין אחר כיוצא בו לידי, שישאל ממני חכם אחד סברתי בדין ההוא, ואשיב לו האמת, ובזה יתוקן עון הנזכר, כי החטא לא היה במעשה אלא בדבור בלבד, וגם עתה בדבור תליא מילתא, לתקן פגם הדבור“.

נזכירכם שהרב משה אלשיך זצ”ל היה מגדולי הרבנים של צפת, מקובל, פרשן ומחבר דרשות מפורסמות על התורה, תלמידו של רבי יוסף קארו.

הרי ברור לכל בר דעת שהמעשה הזה הוא סתם שקר ועלילה עליו כי היה מקובל אמיתי. לכן כדי לשלול זאת נאמר בספר שבחי האר”י: “גם יום אחד בא הרב משה אלשיך לפני הרב (האר”י ז”ל)… ויאמר לו הרב הלא אמרתי למעכ״ת שלא בא לעולם הזה כי אם לתקן הפשט”.

כוונת הרח”ו בכתיבת המעשים האלה ברורה והיא לנטרל את גדולתם וכבודם של הרבנים היודעים את האמת על זדוניותה של תורת האר”י ז”ל על מנת לאפשר לה לצמוח ולהתפשט בעם ישראל ללא מפריע.

5. אבותנו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב ע”ה.

ישנם אינספור סיפורים כאלה, אבל יותר מכל מעליב ופוגע מעשה העלאת אבותנו הקדושים לספר תורה, אשר כביכול הופיעו לפני האר”י ז”ל ועלו לתורה בבית הכנסת לכבודו, וכמובא בספר שבחי האר”י: “מעשה שפעם אחת אמר הרב לתלמידיו ביום שבת קודש אם תקבלו שלא תדברו כלום בבית הכנסת בשחרית עד אחר יציאת ב״ה ולא ימלא אחד מכם פיו בשחוק מכל מה שתראו, כי אני אתפלל עמכם היום לפני התיבה ואקרא לס״ת ד’ רועים. והשיבו התלמידים לאמר אנחנו מקבלים עלינו בשמחה כל אשר ציונו אדונינו, ואמר להם רואה אני ברוח הקודש שאחד מכם יהיה נענש על שישתוק, והם הפצירו בו מאד עד שעשה את רצונם. ובאו לב״ה וקרא את אהרן לכהן ובא וקרא בעצמו הפרשה שלו ואמר הברכות בתחילה ובסוף, וכן משה במקום לוי וקרא הפרשה שלו ואמר הברכות והלך לו, וכן אברהם יצחק ויעקב, וכן יוסף הצדיק קראו להיות ששי, ולשביעי קרא לדוד בן ישי והיה מראה עצמו מרקד ומשחק מפזז ומכרכר בכל עז לפני ארון ברית ה׳ והוא חגור אפוד ומעיל בד על מתניו”.

חוצפה, שחצנות ויהירות של המחבר את סיפורים האלה רבי חיים ויטאל שוברים את כל השיאים! כל זה חסר הגיון ושכל לחלוטין.

6. מאור עינינו משה רבנו ע”ה.

וכדי לחתום על עניין הוצאת לעז ודיבה על גדולי ישראל אביא  מעשה אחרון והוא על גופו של משה רבנו, וכמובא בספר החזיונות: “ועוד שביום הזה קורין וזאת הברכה שנזכר פטירת משה רבנו  ע”ה, והיו מביאין גופו לזכור עניין פטירתו. וארא והנה הביאו גוף מרע”ה לבה״כ והיה ארכו קרוב לעשר אמות, ויכינו שם ספסל ארוך ועליו ספרים הרבה ועליהם הניתו גופו… והניחו ראשו לדרום שהוא פ’ בראשית וסופו לצפון שהוא פ’ וזאת הברכה, ותכס הקהל היה יושב אצל ראשו ואני אצל סופו, ואמרתי אני בלבי מגאווה עשה כן שהנית ראש הס”ת אצל מקומו וסופו אצל מקומי… כי זה יורה שיש לי אחיזה ודביקות שיש בנפש מרע״ה עם נפשי”.

תראו איזה בזיון והשפלה למשה רבנו, רבן של כל ישראל, עשה רבי חיים ויטאל בסיפורו הבדוי והחוצפני! וגם שאמרה התורה בספר דברים לד,ו: “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”. ואתם, אפילו אם באמת הייתם רואים את החזיון הזה, האם העלתם אותו על כתב ולא חסתם על כבודו של משה רבנו? כמובן שלא!

אנחנו שוב ושוב נתקלים באמירות שווא וסיפורי שווא, כרגיל בכל תורת האר”י ז”ל אשר עליהם היא בנויה.

מאין באו כל הסיפורים על גדלותו המופלגת של האר”י ז”ל ומתי חוברו, האם יש להם איזה אמות או הכרה?

הם כולם סיפורים ואגדות גרידא אשר אין להם שום אמות והכרה בדברי חכמי ישראל דאז, והם חוברו והוחדרו במכוון בקהילה יהודית באיטליה כהכנה למהפכה העתידה!

כן מסיק חקרן הרב ישעיה תשבי בספרו חקרי קבלה ושלוחותיה כרך ראשון פרק קבלה ומקובלים בא״י ובאיטליה במאה ה-16 וה-17 בעמוד 181: “הערכת קבלת האר״י לעומת קבלת הרמ״ק בהקדמת קאלימאני, שלא היתה ולא נבראה, מקבילה ל׳תולדות האר״י׳ ובוודאי שאובה משם (עיין שם, עמ׳ 283), אף על פי שאפילו לפי פירושו המוטעה של בניהו הדברים שונים מבחינה סגנונית ועניינית כאחד. ואילו בנוגע לידיעות של קאלימאני על היחסים בין ר׳ משה אלשיד והאר״י, הסותרות סיפור ב׳תולדות האר״י׳, הפתרון מוכן ומזומן: “קאלימאני מתפלמס עם דעה זאת [שב׳תולדות האר״י׳], שאם לא כן על שום מה היה צריך לומר כל שאמר על תלמידי האר״י” וטל’ ׳(שם, עמ׳ 283-284). חד וחלק! אמנם קאלימאני מדגיש, שקיבל את הידיעות על האר״י ׳מפי השמועה׳, ואף בניהו מניח שאת הידיעות על רבי משה אלשיך קיבל מבנו ר׳ חיים, שהיה שרוי במחיצתו בוויניציאה (עיין שם, עמ׳ 282), ו״אין ספק ששלוחי צפת היו מספרים עליו [על האר״י] נפלאות”, ובכל זאת קבע בנימוק ׳הגיוני׳ מוזר ש״כל עוד לא נתגלה מקור אחר בדומה לתולדות האר״י, שהיה נפוץ באיטליה בזמנו, הדעת נותנת שהוא [מקורו של קאלימאני] ספר זה [׳תולדות האר״י׳]״ (שם, עמ׳ 117, הערה 3). גם הידיעות בהקדמת הרמ״ע ל׳פלח הרמון’ על מעלתה היתירה של קבלת האר״י ועל עדות האר״י ׳שראה תרי עמודי דנורא׳ לפני המיטה של הרמ״ק בהלווייתו מקורן ב׳תולדות האר״י׳ (עיין שם, עמ’ 107, 117-118), אף על פי שבשני העניינים נוסח הדברים שונה בתכלית בשני הספרים”.

וממשיך שם בעמוד 184 ומעיד שאלה הם סיפורים ואגדות גרידא אשר אין להם שום אמות והכרה, וזה לשונו: “…הוא הדין בסיפורי אגדות על האר״י, שהתחילו להגיע לאוזניהם של מקובלי איטליה שנים רבות לפני כתיבת איגרות רבי שלומיל ושני דורות לפחות לפני חיבורו של ‘תולדות האר״י’. עיין לעיל, סוף העמ’ 7; להלן, העמ’ 213“.

הרי הוכחנו שתורת האר”י ז”ל מוצעאה לעז ודיבה על גדולי ישראל, ושכל הסיפורים ואגדות על גדלותו המופלגת של האר”י ז”ל הם שקר וכזב אשר אין להם שום אמות והכרה.