החדרת עבודה זרה

החדרת עבודה זרה בתפילות ישראל ובסידורים

אחת הדוגמאות הבולטות להחדרת עבודה זרה בתפילות ישראל היא שם דִּיקַרְנוסָא שבתפילה על הפרנסה כמובא בסידורי תפילה דראש השנה ויום הכיפורים: ”יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה’ הָאֵל הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא. עֲשֵׂה לְמַעֲנָךְ וּלְמַעַן קְדֻשַּׁת הַמִּזְמור הַזֶּה וְהַשֵּׁמות הַקְּדושִׁים הַנִּזְכָּרִים בּו. וּלְמַעַן קְדֻשַּׁת פְּסוּקָיו וְתֵבותָיו וְאותִיּותָיו וּטְעָמָיו וּרְמָזָיו וְסודותָיו הַיּוצְאִים מִמֶּנּוּ. וּלְמַעַן שֵׁם הַגָּדול וְהַקָּדושׁ (דִּיקַרְנוסָא) הַיּוצֵא מִפָּסוּק (מלאכי ג,י): ”וַהֲרִיקתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי”. וּמִפָּסוּק (תהלים ד, ז): ”נְסָה עָלֵינוּ, אור פָּנֶיךָ ה’ שֶׁתִּכְתְּבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה. שָׁנָה זו וְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. לָנוּ וּלְכָל בְּנֵי בֵיתֵנוּ. בְּמִלּוּי וּבְרֶוַח וכו”’.

השם דִּיקַרְנוסָא אינו מופיע בתנ”ך, ולא בתלמוד, ולא בזוהר, ולא בספרי הגאונים, ולא בספרי הראשונים.

המקור לשם זה הוא בספר פרי עץ חיים שער העמידה פרק יט המהווה חלק מתורת האר”י ז”ל כמו גם הנוסח התפילה לפרנסה הנ”ל.

מה משמעותו אם כן?

השם דִּיקַרְנוסָא הוא בלשון ספרדית DE CARNOSA = של בשר (מבשר), משמעותו אלהים מבשר ודם, כלומר ישו הנוצרי אשר לפי דתם מהווה גילומו הגשמי של אלהים. נמצא שעם ישראל מתפללים לישו הנוצרי ביום ראש השנה ויום הכיפורים כדי שיפרנס אותם, ועושים זאת מול היכל הפתוח עם ספר תורה בתוכו ומחללים את השם יהו”ה בגלוי וברבים בימים החשובים לעם ישראל בכל השנה כולה!

נביא דוגמא נוספת והיא בעניין סדר נענועי לולב בחג סוכות.

מקור סדר נענועי לולב בחג סוכות נמצא בגמרא סוכה דף לז עמוד ב: “נענוע מאן דכר שמיה? התם קאי, כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו, כשר. וקאמר: היכן מנענעין. תנן התם: ושתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר: (שמות כט, כז) אשר הונף ואשר הורם. א”ר יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: א”ר חמא בר עוקבא א”ר יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים”.

נענוע זה שאתה דן בו היכן הוא נעשה, מאן דכר שמיה? כלומר, מי הזכירו שחייבים לעשותו שאתה דן בפרטיו ודיניו? מבארת הגמרא: תנא התם אמתניתין דלעיל קאי, דקתני התם: כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו, כשר. וכיון ששיעור הלולב נקבע על ידי כך שאפשר לנענע בו משמע שמצותו בנענוע. אהא קאמר: היכן מנענעין. תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת שהוא צריך להניפם יחד, שנאמר [ויקרא כג כ]: והניף הכהן אותם על לחם הביכורים וגו’ על שני כבשים וגו’, ודרשו חכמים שהנפה אחת היא להם. כיצד הוא עושה את התנופה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין כשהם חיים [שכך דרשו: על לחם הביכורים שהוא מונח על שני הכבשים], ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר [שמות כט]: “אשר הונף ואשר הורם”. כלומר, צורת ההנפה היא כדילפינן מפסוק זה, מעלה מטה לפנים ולאחור. והיינו, ד”הורם” משמעו כלפי מעלה, וכיון שאין עלייה בלא הורדה ידעינן שצריך להניף כלפי מעלה ולהוריד. ו”הונף” משמע מוליך ומביא. ואף שפסוק זה נאמר לגבי קרבנות המילואים ולא לגבי כבשי עצרת, מכל מקום למדנו ממנו לכל ההנפות כולן. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – להראות שעושה המצוה לשמו של מי שהארבע רוחות שלו. מעלה ומוריד – להראות שעושה כן למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא, כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד, כדי לעצור טללים רעים.

כתב בדין זה הרמב”ם בלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה ט: “משיגביה ארבעה מינין אלו בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא דרך גדילתן לא יצא, ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח“.

ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח לכל אחת מארבע רוחות העולם.

וזה מה שמובא בטור אורח חיים הלכות לולב סימן תרנא: “והניענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו להלאה וינענע שם ג”פ בהולכה וג”פ בהובאה ואח”כ מטה ידו לצד צפון ועושה כן ג”פ וכן לצד דרום וכן לצד מערב ומעלה ידו למעלה ועושה כן ג”פ ומורידה לצד מטה ועושה כך ג”פ, סך הכל ל”ו פעמים. וב”ה כ’ וניענוע דרבנן ואזלינן ביה לקולא וא”צ לכל רוח ג”פ הולכה וג”פ הובאה אלא בין הולכה והובאה ג”פ לכל רוח, וכ’ עוד מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד מוליך ומביא למי שד’ רוחות שלו והמושל בב’ מושל בד’. והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא, וא”א ז”ל כתב והעולם לא נהגו כן אלא מוליכין לד’ רוחות ומנהג כשר הוא הקצרה יד ימיננו להודות למי שד’ רוחות שלו. ומנהג אחר הוא חיצוני, והראשון שהנהיג כן היה נראה לו שהמוליך ומביא לד’ הרוחות נראה כמו שהעו”ג עושין והבל הוא דאדרבא כשמוליך ומביא לשתי רוחות ואחר כך מעלה ומוריד נראה כו’ שיש לו ארבע קצוות אבל כשמוליך ומביא לד’ רוחות ואח”כ מעלה ומוריד יש לו שש קצוות ע”כ”.

והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא כי זהו כצורת צלב [דעתו של בעל הטורים]. אמנם וא”א ז”ל אביו הרא”ש כתב והעולם לא נהגו כן. וכתב ומנהג אחר הוא חיצוני כצורת צלב … כשמוליך ומביא לשתי רוחות ואחר כך מעלה ומוריד נראה כו’ כצורת צלב כי משתף מעלה ומטה גם כן אבל כשמוליך ומביא לד’ רוחות ואח”כ מעלה ומוריד בסוף הנענועים יש לו שש קצוות ואינו כצורת צלב [דעתו של הרא”ש].

כלומר לפי בעל הטורים צלב הוא כסדר נענוע צפון-דרום, ולפי הרא”ש צלב הוא כסדר נענוע לשתי רוחות ואחריהן מעלה-מטה (כלומר הסדר מעלה-מטה יוצא באמצע של הנענועים ולא בסופם).

וכתב הרב יוסף קארו בבית יוסף אורח חיים סימן תרנא: “כתוב בתשובת מהרי”ל (סי’ מ) בלולב נראה לי להקיף דרך ימין כשמנענעו למזרח דרום מערב צפון, ודלא כאיכא דמפכי לה ולא ידעי טעמם עד כאן”.

ופסק הרב יוסף קארו בשולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנא סעיף י כמהרי”ל: “יקיף כא דרך ימין בנענועו: מזרח, דרום, מערב, צפון”.

כפי שרואים המחבר לא הביא להלכה דעת הרא”ש ולא דעת הטור אלא פסק כמהרי”ל. ולמה? כי חשש לדברי שניהם שלא יידמו הנענועים לצלב של העו”ג.

אמנם לפי האריז”ל כפי שנמצא בספר שער הכוונות דרושי חג הסוכות בהקדמה יוצא תרתי לגריעותא, כי כתב לעשות גם כדעת חיצוני אליבא דטור וגם כדעת חיצוני אליבא דרא”ש, שניהם, וזה לשונו: “נענוע הא’ הוא לצד דרום כנגד החסד ואח”כ נענוע הב’ הוא לצד צפון שהוא בגבו’ והג’ במזרח שהיא בת”ת והד’ והה’ מעל’ ומטה שהם שחקים נצח והוד זה על גב זה והו’ הוא במערב שהוא היסוד שעליו אמרו שכינה במערב”.

וזוהי טעות חמורה להניח דברי אלהים חיים וללכת אחר המנהג העו”ג!

זאת רק אחת הדוגמאות עד כמה דברים הנאמרים בשם האריז”ל נוגדים לדברי הפוסקים. הנה לכם עוד דוגמא אך בעניין חמור יותר – החדרת עבודה זרה בתפילות ישראל.

הרי הוכחנו שתורת האר”י ז”ל מסייעת להחדרת עבודה זרה בעם ישראל, ה’ יצילנו!