פולחן הקברים

החדרת פולחן הקברים בעם ישראל

האר”י ז”ל ותלמידיו הם שהחדירו את פולחן הקברים בתאר ‘המקומות הקדושים’ בעם ישראל. הפולחן שינה את פני ההיסטוריה. בתוך כמה מאות שנים קהילות רבות של יהודים מרחבי התפוצות אימצו את הרעיון, ועם הקמתה של מדינת ישראל את הפולחן, ובמיוחד את ‘קברו החדש’ של רבי שמעון בר יוחאי.

לפני שנוכיח שהפולחן הזה הוא נוגד לתורת משה רבנו, נציין שקברי תנאים ואמוראים אבודים לנו כבר כ-1,500 שנה (וכל שכן קברי הנביאים, וכל שכן קברי האבות). זוהי עובדה, כי לא נשארה שום מסורת או קבלה על מקום קבורתם. זאת ועוד לא נשמרה זהות קברים אף פחות עתיקים מהם.

לכן אין לנו היום שום מושג איפה קבורים רבי שמעון בר יוחאי וגדולי התורה האחרים של תקופת חז”ל וכל שכן של תקופת הנביאים. זו הסיבה הראשונה שאין מה לעשות בקברים היום!

דורות הקודמים לא היו ידועים מיקומם של קברי חז”ל, אם כן מתי ולמה הם צצו פתעום, ומתי ולמה הופיע המנהג להשתטח עליהם? המקור לזה הוא בספר האר”י ז”ל שער הגלגולים הקדמה לז: “ועתה אכתוב מקום קברות הצדיקים, כפי אשר קבלתי ממורי זלה”ה, וכבר הודעתיך כי הוא היה רואה ומסתכל בנשמות הצדיקים, בכל מקום ובכל זמן, ומכ”ש בהיותו על קבריהם, ששם נפשותיהם עומדות כנודע, גם מרחוק עיניו יביטו בנפש הצדיק העומד על הקבר שלו, ועי”ז היה יודע קבר כל צדיק וצדיק, והיה מדבר עמהם, ולומד מהם כמה סתרי תורה. וכבר נסיתי כמה נסיונות וחקרתי בתכלית החקירות, ומצאתי דבריו כנים ואמתיים, ואין להאריך בזה עתה, כי הם דברים נוראים ונפלאים ולא יכלם ספר”.

לאחר כל ההוכחות שהבאנו לעיל על זדוניותה של תורת האר”י ז”ל יובן שכל הדברים כאן הם גם כן שקר וכזב גרידא. אנחנו שוב פעם רואים ניסיון להטעות את עמנו האומלל אשר יעדו העיקרי לשאוב לקדושה ולהתרחק מטומאה!

מקור נוסף הוא בספרו של רבי חיים ויטאל ספר החזיונות: “ערב ר”ח אלול השל״א שלחני מורי ז״ל למערת אביי ורבא ושם נשטחתי על קנר אביי ורבא ז״ל וייחדתי תחילה הייחוד של הפה והתוטס דעתיקא קדישא, ונפלה עלי שינה ואיקץ ולא ראיתי דנר. אח״כ חזרתי ונשטחתי שנית על אביי עצמו ויחדתי היחוד הכתוג מכתיבת ידי מורי ע״ה עצמו… ואז היה הקול מתפוצץ בפי ובלשוני ואומר: החכמה החכמה יותר מעשרים פעמים, ואח״כ חוזרו ואומר: החכמה והמדע עד כמה פעמים, ואח״כ חוזר ואומר: החכמה והמדע נתן לך מן השמים בידיעת ר’ עקיבא, ואח״כ חוזר ואומר: יותר מר״ע, ואח״כ חוזר ואומר: וכהרב ייבא סבא ואח”כ חוזר ואומר: יותר מרב ייבא סבא, ואח״כ אמר: שלום עליך, ואח״כ אמר: משמיא משדרין לך שלמא. וכל זה במהירות גדול דבר נפלא פעמים רבות בהקיץ, ואני נופל על פניי משתטח בכוך אביי“.

הרי רואים להדיא איך תורת האר”י ז”ל ממציאה קברי צדיקים, מלמדת לבקר אותם ולהשתטח עליהם פשוטו כמשמעו, כמו הרח”ו אשר נשכב על בטנו בפישוט ידיים ורגליים בכוך אביי.

כבר הוכחנו לעיל שדברי האר”י ז”ל נכתבו על ידי תלמידיו, ולא בדרך שקלא וטריא אלא על ידי קביעת אמירות, סיפורים ואגדות. וזוהי הוכחה נוספת.

זהו רעיון גאוני של אויבינו ושונאינו לשלוח את עם ישראל לבתי קברות לכלוא את כולם בטומאה כדי להרחיקם מקדושה לנצח!

כן, כי בקברים אין שום קדושה, אלא נהפוך הוא שם מקום טומאה, הטומאה החזקה בעולם שהיא טומאת מת. טומאה הנגרמת מגוף המת היא אבי אבות הטמאה, דרגת הטומאה החזקה ביותר בעולם, כן כתב רש”י במדבר יט,כב: “למדנו שהמת אבי אבות הטמאה”. הדבר היחידי שיכול לטהר טומאת מת הוא אפר פרה אדומה. השם ‘אבי אבות הטומאה’ בא בעצם ללמד, על כך שהמת מסוגל להצמיח טומאה בדרגה כזו, שאדם הנטמא מהמת נהפך ל’אב הטומאה’, כך שהטומאה של אותו אדם נחשבת כ’בן’ של ה’אבי אבות הטומאה’ וכאבא של ‘ולד הטומאה’ אם ייגע באב הטומאה מישהו אחר, תיחשב הטומאה כ’בן’ לטומאה שהולידה אותה הנקראת ‘אב הטומאה’ וכ’נכד’ של הטומאה הראשונה הנחשבת כאבי אבות הטומאה.

התורה מלמדת שלגוף יש ערך כל עוד הוא כלי לשימוש הנשמה. ברגע שהנשמה כבר לא יכולה להשתמש בו הוא סתם חומר טמא שיש להשליכו אל מקום הטומאה. ואף שיש סבורים שאין טומאת מת בקברי צדיקים, אין זה מוסכם, ויש טוענים שכל המתים כולם מטמאים כולל הצדיקים. לדוגמה: בבא בתרא נח,א; ברכות כח,ב; סנהדרין לט,א:

בגמרא בבא בתרא נח,א מבואר שרבי בנאה היה מציין קבורת הצדיקים ואף את קברו של האבות במערת המכפלה. רשב”ם פירש שם: עשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה.

בגמרא בבא מציעא פה,ב נאמר שריש לקיש היה מציין מערתא דרבנן. ורש”י פירש שם: שלא יכשלו כוהנים. נמצא שגם בקברי צדיקים היו הכוהנים נזהרין ומוזהרין מלהיטמאות.

בגמרא ברכות כח,ב מובא שרבי יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו אמר לתלמידיו שיפנו כלים מפני הטומאה. הרי מוכח שצדיק מטמא גם במותו, ואין לתלות זה בענוותנותו של ריב”ז כי דרש הלכה לתלמידיו.

כבר דנו בשאלה זו הלכה למעשה גדולי אחרונים. בפתחי תשובה בסימן שע”ב סק”ב הביא משו”ת בתי כהונה שאוסר, וכן בשו”ת טוב טעם ודעת ח”ג סי’ רל”א האריך מאד לאסור לכוהנים ליכנס לאהל על ציון קדשו של מהר”ם מטשרנוביל, וגם הרב משינאוע בתשובה שנדפסה בסוף דברי יחזקאל על התורה סי’ א’ אסר בתוקף רב, ועיין עוד מש”כ לאסור בפאת השלחן הל’ ארץ ישראל פ”ב סי’ י”ח, ועיין בשדה חמד ח”ט (עמוד 56) שכתב בזה אריכות נפלאה שאין יסוד להיתר לכוהנים להשתטח על קברי צדיקים.

תורה באינספור מקומות מצווה עלינו להיות קדושים, כגון בספר ויקרא יט,ב: “דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”. התורה מקדשת את החיים ומטמאת את המתים, היא מרחיקה את הקברות ומטמאת אותם. במקדש ראו פני אלהים חיים, המקדש הוא מקום החיים. הנוגע במת מורחק ממנו. אין מוות במקום החיים. אלוהים חיים נראים אך ורק במקום החיים. הכוהנים, המקודשים לראות פני אלוהים חיים, מצווים להתרחק מן המתים והקברים.

קבר הוא ההיפך הגמור של קדושה, קבר הוא ההיפך הגמור של מקום קדוש, קבר אין בו שום קדושה כי שם מקור טומאה!

בזמן בית המקדש כל יהודי התרחק ככל האפשר ממת ומקבר, שהרי הנוגע בהם היה מנודה שבעת ימים ומורחק מן הקודש. שלא כגויים, המקדשים את המוות ואת המתים, ועושים אותם מקום עבודה זרה. ולכן יעקב אבינו לא רצה להקבר במצרים, כי ידע שהגויים מקדשים את הקברים, ולא רצה שיהיה קברו מקום עבודה זרה, וכמה שאומר מדרש רבה ויחי: “מפני מה בקש יעקב אבינו שלא יקבר במצרים? שלא יעשו אותו עבודת כוכבים, שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד”.

בזמן כאשר בית המקדש היה קיים, כל עם ישראל שמרו על דיני טומאה וטהרה, איש לא עולה אל הקברים. כי מי שעלה לקבר, הורחק ממקום המקדש לשבוע שלם והיה נצרך לאפר פרה אדומה שהיה בצימצום. לא רק ממקום המקדש היה מורחק אלא גם לא יכל לאכול את אכלו בטהרה.

נמצא שמנהג ללכת לקברים הוא לא חלק מתורת משה רבנו ואינו מורשת שלנו, אלא התפתח לאחר חורבן בית המקדש השני כאשר ישראל הפסיקו לשמור על דיני טומאה וטהרה.

ואם תקשה דהא נאמר בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לד,ב: “ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי ליה אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים”, אין זו קושיה. למסקנה של רבא אין זכר בשום מקור תנאי, כך דרש רבא מעצמו, כי הוא חי בבבל כמה דורות אחרי החורבן ואחרי שפסקה טהרה מישראל. בזמנו של רבא בבבל כבר החל כנראה להשתרש המנהג של תפילה בקברים, ולכן דרש רבא כפי שדרש. אמנם בדורות התנאים שעוד הקפידו על טומאה וטהרה, בודאי לא יכלו לדרוש כן, כי הם התרחקו מהמתים. שום תנא ושום אמורא ארץ ישראלי מעולם לא העלה על דעתו שכלב התפלל בקברי האבות!

הסיבה השניה שאין ללכת לקברים היום היא כי אין ראוי להתחנן ולבקש דבר מה במקום טומאה ומשכנו של מלאך המוות וצוואותיו, כי אין שם שכינה, והשם לא ישמע דבר.

וכל שכן שאין ראוי להתחנן ולבקש דבר מהמתים עצמם אף שהיו צדיקים בחייהם, אלא מן השם לבדו כי הוא מקור חיים ממנו באה הישועה!

ומי לנו גדול ממשה רבנו? בכל זאת אומרת התורה בספר דברים לד,ו: “וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”. למה לא הורשנו לדעת את מקום קבורתו? כדי שלא נבוא אליו לבקש משאלות אלא נפנה לקב”ה ישירות.

תסתכלו סביב ותראו יהדות מעוותת. יש במוות איזשהו קסם מסתורי, לא ריאלי וודאי שלא יהודי. אם מישהו מת אז דבריו מקבלים משנה תקף ומיד. למה, כי הוא מת? אנשים מכבדים את הוריהם במותם יותר משכבדום בחייהם. רבנים מתים עושים מופתים ונסים הרבה יותר גדולים מחיים! כאשר אדם חי אפשר לבזותו ולהשפילו, אך מרגע שהוא מת, עוטפת אותו מין הילה מסתורית של ‘קדושה’, ומי שאומר עליו משהו לא יפה נתפש בעיני הבריות כמועל בקודש.

אל תתנו לאויבינו ושונאינו לנצח, תפסיקו את פולחן הקברים בעם ישראל!